טלי כותבת

אני מתחילה משום מקום, המילים מסתחררות בתוכי. מאיפה מתחילים… על מה מספרים. אני מסתכלת על עברי כל פעם מחדש, ואני לא מבינה אם זה היה מקרה, אם זה היה באמת, אם כל זה היה אמיתי. פעם חשבתי שככה חיים, שכולם חיים ככה, לא ידעתי עד כמה זה חולה. אני מנסה לחבק לתוכי את עברי ולהגיד לעצמי: ככה זה היה צריך להיות, אל תתעכבי על העבר, את נמצאת פה, עכשיו. בואי ותראי איך מפה את ממשיכה עכשיו.

אני מנסה להמשיך. אני ממשיכה בכל הכח, ורק לפעמים, ברגעים של שתיקה או בסדקים של יאוש, נכנסים הזכרונות. הזכרונות של הרוע שיש בעולם. הזכרונות של ילדות שאף ילדה לא צריכה לעבור. זכרונות של ילדה של אף אחד, ילדה מופקרת.

והפנימיות, והבריחות, וכל הדברים שעשיתי כדי לפגוע בעצמי, כדי למחוק את הזכרון.

אני מתאוששת לאיטי. לפעמים יש לי לפעמים אין לי  כח, משהו  נותן לי להמשיך ככה הלאה. אני פוגשת בדרך אנשים שמושיטים לי יד וחיוך רגוע. יד בוטחת ומרגיעה.

אני יודעת שהיד תשאר שם לעד, אני לא יודעת שהיד המושטת תשאר שם לעד,  אני מקווה שהיא תשאר שם לעד.

אולי יום אחד גם אני אוכל להושיט יד לאחרות. אני מרגישה שאני יודעת לדבר איתן בדיוק במקום בו הן נמצאות. הייתי שם.

זה סיפור של עכשיו, זה סיפור שממש עוד לא נגמר.