משהו לכתוב: אוונג’לין כותבת


את הקטע הבא כתבה נ’, אחת הצעירות, כשהיתה בת 14 בלבד. כיום נ’, כמו גם אוונג’לין, היא סטודנטית שבונה את חייה העצמאים בנחישות מעוררת הערצה.


אני מתה
אני רק נראית חיה
מלאך המוות
כבר אסף את נשמתי
“כשהייתי בחיים אנשים היו קוראים לי אונג’לין, הם עדיין קוראים לי כך… רק שאני כבר לא שם. בני אדם הם יצורים עיוורים למדי, הם רואים את גופי מחייך, הולך, מדבר, בוכה, אוכל ואפילו צוחק, ולכן הם חושבים שאני חיה.
לנשמה אסור לספר איך אפשר להבדיל בין אדם חי לבין גוף, אבל לי כבר לא אכפת, אפילו אם ידעו שאונג’לין היא רק גוף בלי נשמה, בגלל שאני כמעט הצלחתי…כמעט המתתי את אונג’לין.
למה כמעט?
בגלל שאותו אדם שמנע ממנה למות, הרג אותי.
איך הוא הרג אותי? מי הוא?
אף-פעם לא הבנתי למה בני-אדם שואלים כל-כך הרבה שאלות, אנחנו, הנשמות, לא שואלות שאלות בכלל…אבל אם כבר שאלתם .
כשאנוג’לין היתה בת חמש שנים, שלושה חודשים ויומיים זה קרה.
האדם, שאונג’לין נהגה לקרוא לו ‘אבא’ חזר לבית שבו הם גרו, אז לא ידעתי אבל כיום אני יודעת, הוא היה שיכור.
בת זוגו של האדם, היתה מוטלת על הרצפה, לידה אותו חפץ, שפעם האחות בבית החולים דקרה את אצבעה של אונג’לין. האדם ניגש אל האישה וטילטלה, ואז התחילו הצרחות.
אונג’לין שנאה צרחות, היא כיסתה את אוזניה ואז האיש ראה אותה, יושבת מכווצת בפינה. האיש התחיל להתקדם אליה, הרים אותה וזרק את גופי לעבר הקיר. אינני זוכרת את החבטה, כי אז ניתק הקשר שקשר אותי אל גופי, אז מתתי.
אצל אנשים חיים, אפשר לראות, אם מסתכלים טוב-טוב בעיניים, מין מדורה קטנה, בגוף, בלי נשמה, לא משנה כמה זמן אתם מסתכלים בעיניים שפעם היו שלי, לא תמצאו את המדורה.
אני כותבת כל זאת, כדי שאתם, האנשים, בני האדם, תדעו, כאשר אתם פוגעים בילדיכם, אתם ממיתים אותם.
יש כאלה שמדורתם נכבית לאט-לאט, אלה בעלי התקווה…ויש כאלה, כמו אונג’לין, שמדורתם נכבית בבת אחת.
ועכשיו, אם לא אכפת לכם אני אורה לגופי למות.”
אונג’לין קמה לאיטה משולחן הכתיבה, בדקה היטב שהכל נעול, לקחה את הסכין וחתכה, שוב ושוב ושוב….עד שנפלה.
אני מתה
אבל חיה יותר מתמיד
ואתם
קוברים את גופתי

חזרה: עמוד הבית

חזרה: מקום לכתוב